החלטה בתיק עמ"ת 8321-12-11

ערר על החלטת בית משפט השלום ברמלה (כב' השופטת פרנקל (שיפמן) ליאורה), מיום 5.12.11, במסגרתו הורתה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

נגד העורר הוגש כתב אישום האוחז בשני אישומים; עפ"י עובדות האישום הראשון, העורר ואחר בשם איהב אבו קטיפן (להלן: "איהב") הינם קרובי משפחה. על רקע האמור, הניע העורר את המתלוננת, קטינה כבת 15.5, למסור הודעת שקר, לפיה איהב, אודותיו מסרה המתלוננת דיווח למשטרה כי ביצע עבירות סמים, אינו האדם עליו דיווחה.

עפ"י הנטען, ביום 29.10.11, התקשר העורר לקטינה ונפגש עמה. במהלך הפגישה אמר העורר למתלוננת כי איהב נעצר בגללה ועל כן עליה לסייע בשחרורו. לשם כך, הורה לה למסור למשטרה בכזב כי ראתה את איהב לפני זמן קצר (הגם שהינו עצור) וכן לטעון בעימות מול איהב כי אינו האדם עליו דיווחה בתחילה. תחילה, סירבה המתלוננת לדרישת העורר, או אז אחז העורר בידה ואיים עליה כי אם לא תעשה כן יפגע בהוריה, ירצח את חברה, יהרוג את כלבתה וישרוף את ביתה. בהמשך לכך, צלצל העורר לחוקר משטרה, לו מסרה המתלוננת מפאת חששה מפני העורר את שנדרש ממנה.

משהגיעו שוטרים לבית המתלוננת עם תמונתו של איהב, טענה המתלוננת בכזב כי זהו איננו האדם אודותיו דיווחה למשטרה. בשל העובדות המפורטות מיוחסת לעורר עבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "החוק"). 

עפ"י עובדות האישום השני, ניסה העורר להדיח את המתלוננת לשימוש בסם מסוכן. המתלוננת סירבה לעשן עם העורר את הסם ועזבה את המקום. על יסוד המתואר, יוחסה לעורר עבירה שעניינה ניסיון להדחת קטין לסמים מסוכנים, לפי סעיף 21(א)(1) לפקודת הסמים המסוכנים, התשל"ג- 1973, יחד עם סעיף 25 לחוק.

ההליך בבית המשפט קמא

העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת העובדות המתוארות. לפיכך, הדיון התמקד בשאלת קיומה של חלופת מעצר ראויה. מפרוטוקול ההליך קמא עולה, כי במסגרת הפרשייה דנן, הוגשו כתבי אישום נוספים בגין הדחת קטינים לשימוש בסם מסוכן כנגד נאשמים אחרים, אשר שוחררו במסגרת הליכי המעצר כנגדם. בנסיבות אלו, בקשתה של המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים התמקדה בעבירת ההדחה בחקירה ר' דברי ב"כ המשיבה- עמ' 13 לפרוטוקול בית המשפט קמא, ש' 12-14).

ביום  28.11.11 התקבל תסקיר שירות המבחן, הממליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. העורר הודה בפני שירות המבחן בביצוע העבירה של הדחה בחקירה, (הכחיש את עבירת הניסיון להדחה לסם מסוכן), ואולם ציין כי קרוב משפחה שכנעו לגרום למתלוננת לחזור בה מעדותה במשטרה. כן הודה העורר כי מזה כחצי שנה נוהג לצרוך סמים בקביעות. העורר שלל נזקקות טיפולית, אולם הביע נכונות להשתלב בטיפול במידה ויידרש לכך. שירות המבחן בחן את שני המפקחים שהוצעו ע"י העורר, ומצא אותם אחראים ובעלי יכולת להציב לעורר גבולות ולפקח עליו לאורך זמן. שירות המבחן התרשם כי ההליך המשפטי, לרבות המעצר, כמו גם היוודעות החשדות למשפחת העורר, מהווים גורמים המפחיתים מהסיכון להישנות העבירה. לאור האמור, הומלץ על שחרורו של העורר בפיקוח המפקחים המוצעים, תוך הרחקתו מהעיר לוד בה מתגוררת המתלוננת, ובכפוף להטלת צו פיקוח בשירות המבחן, במסגרתו ייבחנו צרכיו הטיפוליים של העורר.

נוכח טיעוני המשיבה, לפיה שירות המבחן לא התייחס למשמעות הודאתו של העורר בעבירת ההדחה בחקירה והמסוכנות הנשקפת מן העורר בעטיה, נתבקש תסקיר משלים בסוגיה זו. בתסקיר המשלים מיום 1.12.11 עמד שירות המבחן על כך כי העורר מבין את חומרת העבירה המיוחסת לו ואף הביע חרטה על שביצעה. באמור, מצא שירות המבחן כי יש להפחית ממסוכנות העורר ומהסיכון להישנות העבירה. כמו כן, הוטעמה ההמלצה להרחיק את העורר מהעיר לוד, בה מתגוררת המתלוננת, תוך שימת לב לעובדה כי מדובר בעבירה שעניינה הדחה בחקירה, וכן קיומם של מפקחים דומיננטיים המסוגלים להציב לעורר גבול ברור. נוכח דברים אלו, שב שירות המבחן על המלצתו וסבר כי למרות חומרת העבירה, יש בחלופה האמורה, לרבות הטלת צו פיקוח, כדי להפחית משמעותית מהסיכון הנשקף מהעורר.

בדיון שהתקיים ביום 1.12.11 שבה המשיבה והתנגדה לשחרורו של העורר לחלופת המעצר המוצעת.

בין יתר טיעוניה, הדגישה המשיבה כי כתוצאה מפחדה של המתלוננת מפני העורר (וכן כתוצאה מתקיפתה לכאורה ע"י נאשמת נוספת, ללא קשר לעורר דנן) עזבה המתלוננת בתיאום המשטרה את ביתה, ראיה למורא שהטיל עליה העורר ולחומרת העבירה.

חרף התסקיר החיובי, מצא בית המשפט קמא להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בית המשפט אימץ את טיעוני המשיבה ונימק החלטתו בשני טעמים עיקריים; האחד- חומרת העבירה של הדחת הקטינה בחקירה, אשר הביאה סופו של דבר את הקטינה למסירת הודעה כוזבת וגרמה לחורבן עולמה של הקטינה, אשר בעקבות המעשה עזבה את ביתה למקום אחר. הטעם השני נעוץ בהתנהלותו של העורר, אשר תחילה הכחיש בחקירותיו את המיוחס לו וטען כי אינו מכיר את המתלוננת, ואך בפני שירות המבחן הביע חרטה על עבירת ההדחה בחקירה והדברים נרשמו בפני שירות המבחן לזכות. לבסוף, נקבע כי לאור המפורט, אין מקום להורות על שחרור העורר בחלופה, בטרם מסרה הקטינה עדות במשפט נגדו.

טיעוני הצדדים בערר

לשיטת ב"כ העורר, שגה בית משפט קמא משהורה על מעצרו של העורר, חרף המלצת שירות המבחן. לטענת העורר, מן התסקירים מצטיירת תמונה חיובית הן ביחס לעורר והן ביחס למפקחים המוצעים, העורר הודה בעבירת ההדחה בחקירה, והחשש להישנות העבירה נמוך. הוטעם כי שירות המבחן הוא הגוף האמון על בחינת מסוכנותו של נאשם ואפשרות איונה, ובאין נימוקים מיוחדים וכבדי משקל, אין לסטות מהמלצת התסקיר. לגישת העורר, בענייננו לא התקיימו נימוקים שכאלו. עזיבתה של המתלוננת את ביתה, נסיבה אותה הדגיש בית המשפט בהחלטתו, אינה מהווה טעם שכזה, ויותר מכך ,עזיבת המתלוננת כלל לא הוכחה במסמכים, לא נמסר לאן עזבה המתלוננת ולא הוגש תצהיר בדבר סיבת עזיבתה. כל שבית המשפט הסתמך עליו היתה אמירה כללית של ב"כ המשיבה, לפיה כתוצאה מהעבירה (וממקרה תקיפה נוסף בידי אחרת) עזבה המתלוננת את ביתה.

ב"כ העורר הוסיף כי בענייננו אין מדובר בעבירת אלימות חמורה או בעורר בעל עבר פלילי עשיר, באופן היוצר חשש כי לא ניתן יהיה לאיין מסוכנותו, בניגוד לעמדת שירות המבחן. לאור כל האמור, עתר הסנגור לשחרורו של העורר בתנאים כפי שהומלצו ע"י שירות המבחן.

ב"כ המשיבה מנגד, טענה כי אין מדובר בתסקיר חיובי, העורר לא לקח אחריות על עבירת ההדחה בחקירה, תוך שציין כי פעל בשליחותו של אחר. למעלה מכך, נטען כי לקיחת האחריות בפני שירות המבחן אינה יותר ממניפולציה של העורר, אשר עד לאותו רגע, שלל בחקירותיו כל היכרות עם המתלוננת וטען שהינה שקרנית.

ביחס לעזיבת המתלוננת, טענה ב"כ המשיבה כי תיעוד לא הוגש שכן אין מדובר בחלק מחומר החקירה ובאם היה מתבקש תיעוד, היה מוגש. ב"כ המשיבה הטעימה את נסיבות ביצוע עבירת ההדחה בחקירה, אשר הינן מן החמורות- פער הגילים בין העורר למתלוננת שהינה קטינה, היעדר ההיכרות המוקדמת בין השניים, השימוש בכח פיזי ובאיומים חמורים, העובדה כי אלו השיגו את מטרתם וכן ניסיון ההדחה לסמים בהמשך, כל אלו מצדיקים מעצר עד לתום ההליכים.

ב"כ המשיבה הוסיפה כי אין ליתן אמון בעורר כמי שישמור על תנאי שחרורו, בהפנותה לעברו הפלילי. לחובת העורר הרשעה משנת 2011 בגין תקיפת שוטר וכן שתי הרשעות קודמות; האחת בגין עבירה שעניינה ניכוי מס תשומות ללא חשבונית והנוספת בגין מסירת ידיעה כוזבת על עבירה, קשירת קשר להונות וקבלת דבר במרמה.

לבסוף, הדגישה ב"כ המשיבה כי בית המשפט אינו מחויב לקבל את עמדת שירות המבחן, שהינה בגדר המלצה בלבד, ואשר בנסיבות שפורטו לא היה ראוי לאמצה.